<h1>הבתים — ספר הבתים</h1>
<h2>דף לח:</h2>
האזהרה ר"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ו, נזירות פ"ה ה"ב] הוזהר הנזיר מאכול קליפת הענבים והוא אמרו ית' [במדבר ו' ד'] ועד זג לא יאכל, ואם אכל כזית מהן לוקה. והראיה על היות אלו החמשה יין, וענבים, וצמוקים, וחרצן, וזג, כל אחד מהן מצוה בפני עצמה היותו לוקה על כל אחד ואחד מהם מלקות אחת. ולשון משנה [ל"ד ע"ב] חייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן. ובביאור אמרו בגמרא נזירות אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש. ובהשתדלותו לאמת שזה התנא תנא ושייר ושהוא חיוב מאשר הוא נזיר יותר מחמש מלקיות, אמרו והא שייר לאו דלא יחל ולא אמרו והא שייר חומץ, כי אינו מתחייב על היין ועל החומץ שתים, מפני שהחומץ אמנם נאסר, בעבור עקרו שהוא היין כמו שבארנו, וכאלו הוא אומר שעקר אסורו לא נסתלק בהפסדו. וממה שצריך שתדעהו שאסורי נזיר מצטרפים כלן לכזית ולוקה על הכזית מכלם, ע"כ. כונת אסור יין לנזיר לפי שכונת הנזיר לקדש נפשו, ר"ל להכניע חמרו, והיין הוא כנראה משגה האדם ומטעהו מדרך השכל [מורה נבוכים ח"ג פמ"ח]. ולכונה זו אמרו [ברכות ס"ג ע"א, סוטה ב' ע"א ועוד] למה נסמכה פרשת נזיר לפרשה סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וכדי שיתרחק משתותו לגמרי הוזהר הנזיר אפילו בחומץ היין ובענבים, וכל מיניו ונאסר בו טעם כעקר [נזיר ל"ה ע"א, רמב"ם שם ה"ה]. וכן כל המינין מצטרפין לכזית ללקות עליהן כדי להתרחק ממנו בתכלית הרחוק.
